A Pain That I'm Used To

זה לא חדש שאני אובססיבית כשזה מגיע לדפש מוד, אבל האמת היא שלא הצלחתי להתרגל לדיסק האחרון. האמת שגם לא מאוד ניסיתי. השמיעות הראשונות היו לי קשות והחלטתי לא להתעסק עם דבר טוב. לפני שבועיים הייתי באמואבה שזאת חנות מוסיקה עם אווירה של התאהבות באוויר. קשה לי להסביר את זה אחרת אבל קנדי עוד מעט תראה מקרוב. התקרבתי לאט לD ושם תחת דפש מוד היה כל מה שאיי פעם יכולתי לחשוב עליו. ואז פגשתי בדיסק ההופעה האחרונה ממילנו. העזתי. לקחתי. עטיפה קצת מעוקמת של יד שניה נתנה לי את האווירה המתאימה. לא, לא נפלתי. אבל גם לא נבהלתי. יש דברים שנבנים לאט. מאוד לאט. כל הסיפור הזה לא ממש קשור לגמרי לשיר הבוקר שהוא אמנם דפש מוד ואמנם מהדיסק האחרון אבל הקסם שלו הוא דווקא ברמיקס. ממשיכה להעלות את הקצב כי קיבלתי משוב חיובי מהמאסטר.

קנדי אני מתגעגעת. מאוד. 37 יום למניאק.